עוזי הקטן, ילד בן עשר עם אמא משוגעת

״הוזי!! תסתכל אלי!״ צרחה אמא של עוזי. 

עוזי הקטן, עם תיק בית ספר על הגב, הסתובב בחשש והביט למעלה אל המרפסת. בדירה שלהם היו שתי מרפסות שפנו לרחוב. אחת גדולה ואחת קטנה. נראה שאימו בדיוק סיימה לגרור את המזרון שלו למרפסת הקטנה. עוזי הקטן רעד והרגיש את הגוש ההוא בגרון. 

עכשיו, כשהסתובב אליה היא המשיכה בצרחת זעם ״הוזי! אתה עוד פם הרטבת!״ עוזי הרכין לרגע את ראשו והביט אל המדרכה המלוכלת שבחזית הבניין. המדרכה שוב סרבה לבלוע אותו. והוא הרים את ראשו בחשש שזה יגרום לה לצרוח שוב. מאי שם הופיע מחבט שטיחים בידה ולרגע הם נראו - האם ומחבט השטיחים - כמו תאומות רושפות ופרועות שיער. התאומה הגדולה חבטה כמה מכות נמרצות במזרן הרטוב כדי להוציא קצת את העצבים. התאומה הקטנה גם.

לחץ

 

Hello, this is your Captain speaking. I hope you had a pleasant flight. Despite leaving Tel Aviv with a two-hour delay, we’ll be landing in Newark in fifteen minutes, which is only an hour and twenty minutes behind the original schedule. Please be considerate of passengers with a short connection. Thank you!

 

נוגעים במסלול. 

מאיטים עד לנסיעה. נא להישאר ישובים עם החגורות מהודקות. 

נצח. 

האורות נכבים. 

כולם מייד קמים. איזה התחשבות ואיזה נעליים. מזל שישבתי בשורות הראשונות. 

עוד נצח. 

שם למעלה, בשמיים, איש בלי נצח ששכחת מבקש רק עוד קצת זמן. רק עוד קצת זמן. 

סוף סוף יוצאים. אני פורץ מדלת המטוס מהר ככל האפשר. אנשים מדשדשים במסדרון. מודעות פרסומת בשרוול המטוס. עובדי סיוע מחכים עם כסאות גלגלים ומפריעים לעבור. 

יוצא מהשרוול עוקף את המדרגות הנעות ועולה במהירות במדרגות לא נאות. הברכיים כבר לא מה שהיה פעם. רץ. 

רץ בטרמינל. אפשר להגיע לשער גם בלי לחכות לרכבת. אבל רק שלא יהיה עוד ביטחון. 

רץ. אין. 

רץ. חם ולח. למה לא מפעילים כאן מזגן? 

אין זמן. 

אין נשימה. 

מגיע לשער בדקה האחרונה - סה״כ לקח לי אחת עשרה דקות. בטח קבעתי שיא או משהו. 

שואל, מתנשף ומזיע אם יש לי שתי דקות לשטוף פנים בשירותים ליד. ״לא לא קדימה קדימה הטייס רוצה כבר לצאת״. מושיט את הכרטיס נכנס למטוס הקטן יותר. מתיישב מזיע הרבה ועדיין קצת מתנשף בחיוך ניצחון קצת מתנצל. 

ואז מחכה חצי שעם עם שאר המטוס עד שהנוסעים האחרים - אלה שהיו שותפי לטיסה הקודמת ויהיו גם בזאת הנוכחית - יגיעו אלינו בהליכה נינוחה ושפויה. 

בטח מסתתר כאן איזה מוסר השכל,חבל רק שאני לא מזהה אותו. 

הגלגול - או יוסף ק. בר המזל לומד לומר תודה

יוסף ק. מיעט להשתמש במכוניתו ככל שיכל. לא פעם הלך למעלה משעה למחוז חפצו, וסגנון החיים הזה הטיב איתו. אך אין צדק בעולם, ומכוניות שאינן בשימוש לא גומלות טובה לבעליהן על המנוחה אלא דוקא נוטות להתקלקל יותר מהרגיל,  ויוסף ק., שלא היה מכונאי, לא הבין את דקויות התחזוקה של מכוניתו ולכן הזדעף כשגילה אור אזהרה צהוב בלוח המחוונים. "לעזאזל!" הוא חשב "למה עכשיו?! למה דוקא לי?!".  למחרת ויתר על ההסעה המאורגנת עם אורה הנהגת ונסע לעבודה במכוניתו רק כדי שיוכל לעצור במוסך ולבדוק את התקלה - שם התבשר שהתיקון יעלה כמה אלפי שקלים, ושהפרייבט לא יעבור ככה טסט עם עם אזהרה לממיר כי ככה זה עכשיו, לא כמו פעם, במכון נזהרים בזיהומאוויר, זה למה.  יוסף ק. שוב הזדעף ונכנס למכוניתו והגיע לעבודה וצלח בתשישות עוד יום במשרד ומכיוון שבא מאוחר גם הרגיש מחוייב להמתין שעות ארוכות עד שסוף סוף קיבלה הישות הסיזיפית המוזרה הזאת שנקראת "יום עבודה" את הרשות להסתיים ואז קרה הדבר:

סוף המשמרת של שוטר התנועה

עוד דו"ח אחד וסוגרים את המכסה. יש ימים כאלה שהם כמו מסטיק. שוטר התנועה החניק פיהוק, יצא מהניידת, וניגש בהליכה מדודה אל הרכב הלבן שעצר, "ניירות בבקשה" אמר לנהג בטון סמכותי.
זה היה טון סמכותי מזויף. למעשה זהו רק השבוע הראשון בו מותר לשוטר לצאת  לפטרול בלי ליווי של שוטר ותיק יותר. אבל, כמו ששיננו לו שוב ושוב בקורס, אפשר לחסוך הרבה זמן וויכוחים אם פונים לאזרח בסמכותיות נחרצת והרבה ביטחון עצמי. השוטר הציץ לתוך הרכב ונאלם דום.

מקדימה ישב הנהג, שהיה כנראה גם האבא. הנהג/אבא הביט קדימה במבט חלול. במושב האחורי ישבה האם כשהיא דחוקה אל הדלת הימנית. ולידה שרוע יצור שברירי על שמיכה. קשה היה להבחין שהיצור הזה הוא ילד אמיתי - קטן וקרח. לקח לשוטר רגע להתעשת - 'ביטחון וסמכותיות' הזכיר לעצמו ואז שאל את הנהג בקול רם "אתה יודע למה עצרתי אותך?". ולקח עוד נשימה עמוקה -השוטר אף פעם לא ראה ילד כל כך רזה.

החיים הטובים של יוסף ק.

הפעם זה הולך להיות סיפור משעמם. כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, ולכן מה הטעם לכתוב שבלונה של סיפור מאושר ואופטימי? אבל אני צריך לספר על חייו של יוסף ק. שהתמתחו להם מעבר לשבוע הקסום עם הסוף העגמומי מלפני ארבעה פוסטים, והחיים האלה רק הלכו והשתפרו בהדרגה בלי ששום דבר רע יפריע בדרך. כלומר, נכון שהמקרר התקלקל ויוסף ק. עזב את עבודתו, אבל כמו שאומרים במחוזותינו - ככה זה. אז הפעם זה יהיה סיפור משעמם שראשיתו  הוא המקרר של יוסף ק. ששבק חיים במטבחו הקטן. ומכיוון שמקרר הוא חפץ דומם, נבהיר ש"שבק חיים" הוא רק אנלוגיה לכך שאי שם במעמקיו הותכו ונותקו חלק מהסלילים הדקים שבמנועו החשמלי וביום מסוים של חודש מאי חזר יוסף ק. לביתו בהסעה המאורגנת עלה במדרגות פתח את הדלת הניח את תיקו חלץ את נעליו נכנס למטבח ומיד נספגו וגרביו במים. המחשבה הראשונה שעלתה במוחו של יוסף ק. היא "אוי ואבוי, המקרר שבק חיים", ואנו נסלח לו על האנלוגיה המטעה ונתחיל לספר את הסיפור - המשעמם, להזכירכם - על החיים הטובים של יוסף ק.

שאר ירקות

(נתקלתי בזה ב״אלכסון״ כחלק ממאמר על ציניות. לא לזה כיוון המשורר, אך הסיפור החביב הזה מצא חן בעיניי) 

דיוגנס עמד בנחל ושטף ירקות. אפלטון ניגש אליו ואמר, 'באמת, דיוגנס, לו ידעת כיצד להתחנף למלכים לא היית צריך לשטוף ירקות'.
 'ואתה', השיב דיוגנס, 'לו ידעת כיצד לשטוף ירקות לא היית צריך להתחנף למלכים'.

דיוגנס מאת ג׳ין לאון ג׳רום

פער דורות

…
המערכה הראשונה היא אוסף קצר של קטעים נבחרים מתוך הבלוג האישי של בחור צעיר בשם שון שון שנכתבו בשנת 2050.

בתקופה האמורה, האבולוציה הטכנולוגית התקדמה בקצב מסחרר והפכה את הטלפון הנייד לסייען אישי המתממשק ישירות עם המוח, ולצעירים שגדלו עם הטכנולוגיה הזאת נוסף, הלכה למעשה, חוש שישי המזרים להם שטף בלתי פוסק של תקשורת, בידור, ידע, ועדכונים מהרשתות החברתיות.

גבירותי ורבותי, מערכה ראשונה, פרגמנטים בגוף ראשון - My new IPod:

About a bucket that had been in Jerusalem

(Dedicated to, and translated for Hannie Visser)

Four o'clock of an early Tuesday morning. On her way to Jerusalem, the little girl fell asleep in the truck. Her daddy had laid her down gently at the space between the two seats and covered her with his coat. The warm coat smelled like bread. The cabin's floor smelled like motor oil. The truck driver, who was a friend of her daddy, decided to drive them to Grandma's house. "So, should I take the long way?" he asked with a rumbling voice, and her daddy laughed in relief, and the little girl woke up. Few minutes later the truck had stopped, a little man had harried into Grandma’s house with the little girl and a plastic bag, and then run back to the truck empty handed. With a little luck he'll catch the first bus to Tel-Aviv and make it in time for work. Or maybe he'll try to save the bus ticket and hitchhike.

השבוע הקסום של יוסף ק.

האור האדום הבהב במשיבון כשיוסף ק. נכנס לביתו לאחר יום העבודה. הפעם לא היתה זו הודעה מאיש מכירות טלפוני המנסה את מזלו, זו גם לא היתה הודעה מגרושתו המתיזה לו בזלזול שמחר הילד אצלו כי יש לה .. אאאה .. סידורים, הפעם היתה זו הודעה שונה לגמרי.
"יוסססססייי..." לחש לו קול חושני "אנננננייי מחפשת אותתתתך" ואז צחוק פעמונים עליז, וניתוק.

ההפגנה הראשונה שלי

Dedicated to a Snoozy Koala

הייתי בן חמש עשרה, שיכור מהורמונים. קן חולון, חולצה כחולה, שרוך לבן, שלום, אחוות עמים והרבה ציצים צעירים ויפים. אמרו לנו שיש היום הפגנה ולהיות בקן בדיוק בחמש כי לא יחכו לאף אחד, אז באנו בזמן. הייתי בן חמש עשרה, ולא שאלתי מי בדיוק מממן את שלושת האוטובוסים שעמדו בטור ברחוב.