השבוע הקסום של יוסף ק.

האור האדום הבהב במשיבון כשיוסף ק. נכנס לביתו לאחר יום העבודה. הפעם לא היתה זו הודעה מאיש מכירות טלפוני המנסה את מזלו, זו גם לא היתה הודעה מגרושתו המתיזה לו בזלזול שמחר הילד אצלו כי יש לה .. אאאה .. סידורים, הפעם היתה זו הודעה שונה לגמרי.
"יוסססססייי..." לחש לו קול חושני "אנננננייי מחפשת אותתתתך" ואז צחוק פעמונים עליז, וניתוק.

כשהסתיימו שידורי הטלויזיה, לפני שהלך לישון, השמיע יוסף את ההודעה עוד כמה פעמים אך לא הצליח לנחש את זהותה של אשת המסתורין. העובדה שקראה לו יוסי עלולה היתה להיות רמז - במקרים הנדירים בהם נכנסו עובדים לברר פרטים על משכורתם קראו לו יוסף במלעל או שכלל לא טרחו לנקוב בשמו ומיד פצחו בטרוניות הנוגעות לתלוש השכר שהנפיק. ולפני הרבה שנים כשהיה נגד בצבא כולם קראו לו קונפורטי. מכל האנשים שהכיר, היחידה שקראה לו 'יוסי' היתה דוקא אשתו לשעבר. אולי אחת מחברותיה זוממת איזה תעלול בשליחותה ואולי זה סתם טעות במספר. לבסוף התעייף והלך לישון. וכשקם בבקר הקשיב שוב להודעה.
"יוסססססייי... אנננננייי מחפשת אותתתתך"
וכך, עם חיוך נדיר על הפנים ירד לחכות להסעה המרוכזת.
אורה הנהגת הותיקה חייכה אליו בחזרה והסיעה אותו לעוד יום עבודה משמים.
---
ההודעה השניה היתה לא פחות מוזרה:
"יוסססססייי יששש לי מששהו לסספר לךך ... " הקול היה כל כך נעים ורענן שהיא חייבת להיות יפייפיה. לא מהסוג הבלונדיני הצבוע כמו גרושתו בנעוריה, יותר מהסוג של שיער שחור הגולש על המצח ומאפיל את העין השמאלית. יוסף תהה אם הקול הזה גם מאופיין בעור משיי ושפתיים כפרי בשל, אבל אז הרגיש שהוא נסחף והחליט להפסיק עם זה. אשת המסתורין תישאר מיסתורית בעיני רוחו עד שיברר מי היא.
באותו ערב יוסף ק. לא הדליק את הטלויזיה. במקום זה הוא המהם לעצמו נעימות מילדותו וסידר מחדש את חדר השינה שלו. כשירד להסעה למחרת בבקר לקח עימו שתי שקיות גדושות בבגדים שעבר זמנם והניח אותם בקפדנות, קצת פתוחים, ליד פחי האשפה. לפעמים בבקרים היה רואה את עובדי הזבל ושמח למחשבה שבגדיו הישנים יזכו לנעורים חדשים אי שם בכפר עלום.
---
ההודעה השלישית היתה שיר:
"אני מביטה מהחלון וזה עושה לי די עצוב
האביב חלף עבר לו
מי יודע אם ישוב
הליצן נהיה למלך, הנביא נהיה ליצן
ויוסי לא עונה לי
צריך לומר 'עד כאן!'"
אחרי השיר אשת המיסתורין צחקה פעמונים ואמרה
"אולי הללליילללה נדבררר"
יוסף נמס ממתיקות, דמעות ערפלו את עיניו. האפשרות שזוהי מתיחה אכזרית של גרושתו וחברותיה נעלמה כלא היתה. הוא היה בטוח שאף אחת מהן לא מסוגלת להיות כל כך טהורה וחושנית בו זמנית. יוסף הרגיש בכל מהותו שמשהו בחייו עומד להשתנות. אולי כבר הלילה, כמו שהבטיחה. הדמעות שטפו אותו בעצמה מחודשת כשחשב על כל השנים שבזבז. עוד לפני שייבשו הדמעות שלף את נעלי ההתעמלות הישנות, לבש בחיפזון בגדים קצרים, ויצא לריצה קצרה בשכונה. מהר, לפני שישנה את דעתו. אולי היא צופה בו מרחוק וחשוב שתדע שהוא קלט את המסר. כשחזר מתנשף ומגהק, הניח את הטלפון האלחוטי על כיסא ליד דלת המקלחת - למקרה שמשהו יתקשר. הערב, שלא כהרגלו, התגלח בקפדנות וגם ברר את בגדיו במקום הטרנינג הישן. עד אמצע הלילה הוא טרח וסידר וניקה את ביתו לקול מוזיקה קלאסית שמצא ברדיו. וכשהלך לישון סוף סוף, הוא הקפיד להשאיר אור דולק בחדר הכניסה, ושנתו היתה חטופה. אך הצלצול היחיד שהקפיץ אותו, לפנות בקר, היה השעון המעורר.
יוסף עלה להסע עייף מהורהר . הוא לא כעס. היא אמרה 'אולי' ומותר לה לעשות דברים בדרך שלה, הוא לא מהסוג המלחיץ. אורה הנהגת מלמלה אליו "בקר טוב" ביישני אך הוא לא שם לב. גם אורה לא נעלבה ולא כעסה, מסיבותיה שלה.
----
כשחזר מעבודתו רץ במעלה המדרגות כשליבו מפרפר בהתרגשות. נראה היה לו שגם האור האדום מהבהב מהר ועליז מהרגיל. היתה זאת הודעה מגרושתו שיש לה משהו מחר בלילה ולכן לכן תום יבוא אליו ישר מבית הספר, יש לו מפתח. לרגע פניו נאטמו בכעס מחוסר הבושה של אשתו לשעבר, אבל רווח לו כשהמשיבון צפצף לסמן שיש הודעה נוספת.
"יוססססייי, ממה זה צריך לההיות?" לחשש הקול בחוסר סובלנות "אתתה מתפרפר לי?" כמה שניות של שתיקה, וניתוק כועס.
יוסף היה מבולבל. איך היא יודעת שאשתו השאירה לו הודעה לפניה? ולמה זה בכלל מכעיס אותה? הסיבה היחידה ששמר על קשר עם הכלבתא היא בנו, האם היא מצפה שינתק גם איתו את הקשר? שיקריב את בנו ויפתח דף חדש?
גם באותו לילה בכה יוסף ק., אך הפעם היו הדמעות מרות ומחניקות. הוא לא טרח על הופעתו או ביתו ופשוט שכב במיטתו בבגדיו ודמעותיו עד שנפלה עליו תרדמה עמוקה כקבר. לפני שנרדם חשב שכדאי מחר להישאר בבית ולחכות, אך כשהשעון צלצל בבקר התגבר עליו כוחו של ההרגל והוא קם, התלבש, וירד להסעה בצייתנות.
---
עוד לפני ששלף את מפתחות ביתו הבחין בחריץ האור מתחת לדלת הנעולה. בלב הולם פתח את הדלת וראה את תום בנו שרוע על הספה עם המחשב הנייד, חובש אזניות. הוא ניגש לבנו והושיט לו יד הססנית. תום הרים את האצבע המורה באוויר לסמן לו שהמה-שלא-יהיה בו הוא צופה תיכף נגמר. יוסף פנה לכיוון חדר האמבטיה לשטוף את פניו, נבוך מהסומק הפתאומי שפשה בו כשהבחין שנורת המשיבון אינה מהבהבת היום. הסומק התחלף בחיוורון והוא חזר לסלון ומשך בעדינות את האזניות מראש בנו.
"מישהו אולי התקשר?" הוא ניסה לשוות לשאלתו נעימה אגבית.
"לא" אמר תום "רק טעות במספר. חיפשו פה איזה יוסי"
יוסף ליטף את בנו וחזר בקלילות למקלחת. הקסם לא פג, הוא רק בהמתנה. גם היום יצא לרוץ כשהוא משאיר בסלון ביתו נער מופתע.
למחרת שרק בעליזות כשהכין לבנו ארוחת הבקר מוקפדת על שולחן האוכל. הוא רשם "בקר טוב לתום" על פתק וצייר גם סמיילי עליז. את הפתק שם על בגדי בית הספר המקופלים וכיוון לתום את השעון המעורר לשעה שבע ורבע, שישן עוד קצת. את ברכת הבקר של אורה הנהגת הוא החזיר בחיוך קורן ונדמה היה לו שכל נוסעי הטרנזיט הישנה עולזים היום במקום ההתכנסות הזועפת הרגילה. היתה לו הרגשה טובה בנוגע ליום הזה.
---
ואמנם כשחזר ריצד לו אור המשיבון, אך הפעם ההודעה היתה שונה לגמרי.
"אה ...סליחה" גמגם הקול שכבר לא היה מלחשש וחושני אלא סתם ילדותי. "אני השארתי כאן כמה הודעות ליוסי בעלי ..." הפסקת מבוכה קצרה "ומסתבר שהמספר שלו בעבודה זה שבע ארבע ולא שבע תשע ...." עוד גמגום לא ברור "... רציתי להתנצל על הבלבול. אז סליחה ושבת שלום" וניתוק. והפעם הניתוק היה סופי.
יוסף ק. הרגיש פתאום עייף. הוא פסע בכבדות לסלון ונשמט על הכורסא, נוטל בידו את שלט הטלוויזיה מבלי משים. אולי יותר מאוחר יעשה קצת ספורט או משהו. לא בוער, יש זמן. חיכה לו רק עוד סוף שבוע ארוך וריק.