סוף המשמרת של שוטר התנועה

עוד דו"ח אחד וסוגרים את המכסה. יש ימים כאלה שהם כמו מסטיק. שוטר התנועה החניק פיהוק, יצא מהניידת, וניגש בהליכה מדודה אל הרכב הלבן שעצר, "ניירות בבקשה" אמר לנהג בטון סמכותי.
זה היה טון סמכותי מזויף. למעשה זהו רק השבוע הראשון בו מותר לשוטר לצאת  לפטרול בלי ליווי של שוטר ותיק יותר. אבל, כמו ששיננו לו שוב ושוב בקורס, אפשר לחסוך הרבה זמן וויכוחים אם פונים לאזרח בסמכותיות נחרצת והרבה ביטחון עצמי. השוטר הציץ לתוך הרכב ונאלם דום.

מקדימה ישב הנהג, שהיה כנראה גם האבא. הנהג/אבא הביט קדימה במבט חלול. במושב האחורי ישבה האם כשהיא דחוקה אל הדלת הימנית. ולידה שרוע יצור שברירי על שמיכה. קשה היה להבחין שהיצור הזה הוא ילד אמיתי - קטן וקרח. לקח לשוטר רגע להתעשת - 'ביטחון וסמכותיות' הזכיר לעצמו ואז שאל את הנהג בקול רם "אתה יודע למה עצרתי אותך?". ולקח עוד נשימה עמוקה -השוטר אף פעם לא ראה ילד כל כך רזה.

הנהג לא ענה, עניו היו כבדות ואדומות מחוסר שינה. נראה היה שבכל רגע הוא עלול לשמוט את הראש על ההגה.
"אתה יודע למה עצרתי אותך?" חזר השוטר ושאל בקול רם אף יותר, אבל כששואלים בפעם בפעם השניה זה כבר לא כל כך סמכותי.
נראה היה שהנהג מתאמץ לחלץ את עצמו מבאר עמוקה, ולבסוף הצליח למקד את מבטו על השוטר. "אהה.. לא" חרק קולו. בן כמה הילד? בהתחלה הוא נראה לשוטר בן שלוש, אבל עכשיו כשפתח עיניים הוא נראה בוגר יותר אולי בן שבע. אבל כל כך קטן וחלוש! האם לא הרימה מבט אפילו פעם אחת. בזמן המועט בו שירת בתפקיד הבחין השוטר שנשות הנהגים תמיד נועצות בו מבטים, לפעמים מפוחדים ולפעמים משועשעים, אבל נראה היה שהאם הזאת שדחוקה לפינת המושב האחורי כמו עכברונית עלובה אפילו לא הבחינה בקיומו. מחלון האוטו נדף ריח חמצמץ של קיא.

השוטר הצעיר לא ידע זאת לעולם, אך היה לו קמצוץ של יכולת על חושית. הקמצוץ הזה לא היה שימושי - הוא ידע אם אוכל הוא טרי או מעופש בלי לפתוח את האריזה. ולמרות שלעולם לא העז לשחק על כסף, לא פעם ניחש נכונה איזה קלפים מחזיק היריב בפוקר. הוא ידע גם את שמות השחקנים המשתתפים בסרטי קולנוע מיד כששמע את שם הסרט לראשונה - לעיתים גם ניחש שמות שחקנים שלא ידע על קיומם. עכשיו, כשהבחין בבליטות מוזרות בחזית החולצה הדקה שלבש הילד צפה בתודעתו מילה שלא ידע את פירושה - "איקמן". אבל, כמו תמיד, השוטר התעלם מהחושים שלו עצמו.

"אתה נסעת בלי חגורה!" פסק השוטר. גם הילד הרזה והקרח לא היה חגור, וגם האם העכברית. אבל הוא העדיף להתעלם מקיומם. "זה אלף שקל קנס ושש נקודות!" הדגיש השוטר "אם יש נקודות קודמות זה גם שלילה וקורס נהיגה מונעת!".    "ואז מי יסיע ככה את הילד" חשב השוטר, אבל לא אמר את זה בקול.

הנהג פשוט הביט קדימה ולא הגיב. השוטר חשב לעצמו שאם הנהג יבקש יפה הוא יסכים להסתפק באזהרה ויחפש קרבן אחר לסגור את היום. הוא עוד לא עבר את ההכשרה על מד מהירות לייזר ויתכן שיצטרך לחכות הרבה עד שיתפוס עוד מישהו בלי חגורה או עם טלפון באוזן. אבל קל יותר לרשום דו"ח לנהגים בלי ילדים שבורים במושב האחורי. ואולי זאת בעצם ילדה? השוטר התחלחל.

"אז מה יש לך להגיד?" אמר, כשהשתיקה התארכה. הסמכותיות חזרה לקולו.

הנהג שוב הרים באיטיות את הראש. "אהה .. מה?" שאל, ואז מבטו גלש בחזרה קדימה, חלול לגמרי. גם האמא נראתה חלולה לגמרי! שני אנשים חלולים! קליפות של אנשים! השוטר לא הוסיף לדבר. הוא הוציא את הפנקס ורשם את הדו"ח במהירות. אחרי יום כזה ארוך גם לו מגיע כבר ללכת הביתה! הוא רשם בדו"ח "לנהג אין הערות על הדו"ח" בסעיף המתאים, חתם, תלש, והגיש לנהג.
"ויתרתי לך על הילדה!" אמר לנהג, מנסה - בדרכו הסמכותית - לרמוז שהנהג צריך להיות אסיר תודה על שרשם בסעיף העבירה רק את העובדה שהנהג לא היה חגור. לא נראה היה שהנהג שם לב שיד השוטר מושטת אליו, והשוטר פשוט הפיל את הדו"ח אל חיקו והסתובב חזרה לכיוון הניידת כשהוא מרגיש כמו גוש חרא מהלך בתוך מדים חדשים. התחושה הזאת הכעיסה אותו אף יותר.

מחלון הניידת הביט במכונית הלבנה, שנראתה לו עכשיו גם היא עייפה וחלולה. קליפות האנשים שישבו בה לא טרחו לחגור חגורות או להראות איזשהו סימן חיים, אך לאחר שעות ארוכות, כך נראה, חילצה המכונית את עצמה בעצלתיים משולי הכביש והמשיכה בדרכה אל האופק.

זהו. נסגרה המכסה. חמישים דוח"ות וסוף משמרת. אפשר ללכת הביתה ולהוריד כבר את המדים. השוטר חגר את חגורת הבטיחות בקפדנות - כאילו כדי להבהיר את הנקודה. אך במקום להניע את מנוע הניידת ולחזור למוקד הוא דרך את אקדח השירות באיטיות מהורהרת, שם את הקנה בפיו ועצם חזק את העיניים.