October 30, 2016

החיים הטובים של יוסף ק.


הפעם זה הולך להיות סיפור משעמם. כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, ולכן מה הטעם לכתוב שבלונה של סיפור מאושר ואופטימי? אבל אני צריך לספר על חייו של יוסף ק. שהתמתחו להם מעבר לשבוע הקסום עם הסוף העגמומי מלפני ארבעה פוסטים, והחיים האלה רק הלכו והשתפרו בהדרגה בלי ששום דבר רע יפריע בדרך. כלומר, נכון שהמקרר התקלקל ויוסף ק. עזב את עבודתו, אבל כמו שאומרים במחוזותינו - ככה זה. אז הפעם זה יהיה סיפור משעמם שראשיתו  הוא המקרר של יוסף ק. ששבק חיים במטבחו הקטן. ומכיוון שמקרר הוא חפץ דומם, נבהיר ש"שבק חיים" הוא רק אנלוגיה לכך שאי שם במעמקיו הותכו ונותקו חלק מהסלילים הדקים שבמנועו החשמלי וביום מסוים של חודש מאי חזר יוסף ק. לביתו בהסעה המאורגנת עלה במדרגות פתח את הדלת הניח את תיקו חלץ את נעליו נכנס למטבח ומיד נספגו וגרביו במים. המחשבה הראשונה שעלתה במוחו של יוסף ק. היא "אוי ואבוי, המקרר שבק חיים", ואנו נסלח לו על האנלוגיה המטעה ונתחיל לספר את הסיפור - המשעמם, להזכירכם - על החיים הטובים של יוסף ק.

=====

יוסף ק. נכנס למטבח וגרביו נספגו מיד במים. "אוי ואבוי" חשב לעצמו "נראה לי שהמקרר שבק חיים". הוא פתח את דלת המקפיא ואכן ראה שכל קוביות הקרח בתא השקוף נמסו לשלולית שעל הרצפה. יוסף ק. אסף את המים ביעה וסמרטוט וכשסיים, בגב דואב, לייבש את הרצפה הוא לקח נשימה עמוקה ואסף את האוכל המעופש מהמקרר לתוך ארבעה שקיות זבל גדולות וירד למטה אל פחי הזבל כי לא יכל לשאת את המחשבה על כל האוכל המעופש הזה בתוך המטבח וחזר למעלה להתקלח ומכיוון שהיה רעב לקח את הארנק ואת מפתחות הרכב וירד שוב למטה כדי לאכול בחוץ הערב ובדרך חשב שלעזאזל צריך לחפש מתקן מקררים וגם לעזאזל אולי עוד יש אחריות או משהו ממתי המקרר הזה בכלל?  ואז כשעמד מול רכבו המאובק משהו פתאום השתנה במסלול הרגיל של הדברים - ליוסף ק. לא התחשק לנהוג.

אולי זה קרה כי לא בא לנהוג עם גב תפוס, אולי בגלל ריח הפרחים ומזג האוויר הנעים של ערב מאי, ואולי סתם כי בעצם לא מיהר לאף מקום, יוסף ק. פנה לאחור החל ללכת ברגל לכיוון המרכז המסחרי.

היו אלה בסך הכל ארבעים דקות של הליכה מהירה על בטן ריקה למרכז, התענגות נדירה על שניצל בפיתה, סלט טרי, ושיחת חולין עם המוכר החייכן, ואחר כך עוד חמישים דקות של הליכה כאובה יותר ברגליים שחוקות חזרה הביתה. ואז, כשחלץ סוף סוף את נעליו באנחת רווחה ונשמט מול הטלוויזיה החליט יוסף ק. שטוב לו ככה.

אני שב ומזהיר - זהו בסך הכל סיפור משעמם על יוסף ק. שפתאום סיפור חייו מתחיל לנוע לא מדחי אל דחי כמו בסיפורים המעניינים באמת של טולסטוי והמשפחות האומללות בדרכן שלהן, אלא מטוב לטוב יותר. במקום לתקן את המקרר בילה יוסף ק. שעתיים בכל ערב בהליכה למרכז המסחרי וקניה של מצרכים טריים לארוחה בודדת. וכהרף עין הפכו כאבי הרגליים והשרירים התפוסים של ההליכה הראשונה לזכרון עמום. גופו התאים את עצמו במהירות לסגנון החיים החדש וגמל ליוסף ק. ברגליים חזקות והליכת פנתר חסרת מאמץ. "וואו!" אמרו לו מדי פעם מכריו והקולגות שלו בעבודה "אתה נראה ממש טוב!", ויוסף למד שקל יותר לומר תודה פשוטה ויפה מלנסות להתמקח ולהקטין את המחמאה. אז נכון שמקרר מקולקל לא נחשב למציאה גדולה בשוק החלומות של זכיות מהירות בפייס ולדפוק מכה באקזיט, אבל אולי זה רק בגלל שאנשים מתעקשים תמיד לחלום את החלומות הלא נכונים.

ובהערת ביניים אבהיר שאנשים הם חיות מוזרות. הם מתעקשים לחשוב ש-1. יהיה להם כסף ו-2. אז הם יעשו מה שבא להם ו-3. הם יהיו מאושרים. ובסיפור של יוסף ק. זה קרה בסדר הפוך. הוא קודם כל הפך למאושר ואז עשה מה שבא לו ורק בסוף הכסף הגיע (בעצם רובו הגיע מהשקעה ישנה שעשה פעם כלאחר יד. אז יתכן שאין שום קשר לשינוי בחייו אבל גם יתכן שהכסף חוטא בחולשה אנושית למדי ונוהה דווקא אחרי אנשים שלא שם עליו קצוץ   - אבל עכשיו אניו באמת מקדים את המאוחר ועוד בכלל לא סיפרתי על היום שבו שיוסף ק. הוציא את הטלויזיה מהבית).

אז יום אחד, הגוף השרירי של יוסף ק. החדש חזר מההליכה היומית עם מצרכים לארוחת ערב אחת וקצץ והכין והניח סיר על האש אבל לפני שנכנס למקלחת ניגש לסלון וניתק מהחשמל והניף בקלילות את הטלויזיה הגדולה תחת זרועו וחצה איתה בזהירות את מפתן הדלת וירד למטה והניח אותה בעדינות יתרה ברחוב. אחר כך עלה חזרה הביתה אחוז שרעפים וניסה להבין מה הוא עשה. ואז חייך וכתב בטוש ירוק על דף "טלויזיה מצויינת ועובדת. חינם!" ולקח נייר דבק וירד שוב למטה כדי להדביק את הפתק ולהעביר את המכשיר לפינה ההיא ליד פחי האשפה הירוקים, אבל הטלויזיה כבר לא היתה שם. ולמחרת כשתום בנו בא לבקר הוא הביט בתמיהה בסלון שנראה שונה לגמרי בלי המסך השחור.  זאת היתה הפרעה למצב הענינים הרגיל, ואולי זאת  הסיבה שתום פלט באדישות "אוקי" כשיוסף ק. שאל אותו בבישנות אם בא לו לצאת איתו לסיבוב הליכה. והם הלכו, ודיברו, וצחקו. לא כמו אב גרוש ובנו המתבגר, אלא כמו חברים ותיקים.

ומנקודה זאת, למרבית הצער של הקורא האנוכי שסולד מסיפורים משעממים, חייו של יוסף ק. רק המשיכו להשתפר. ולכן לא נרחיב ונדבר על כספים ואבהות ואהבה וזקנה איטית ונעימה בבית השקט עם עץ הלימון אלא נשמר את אותה התמונה של שני חברים ותיקים, אב וילד, צועדים וצוחקים ומאושרים ביחד אל חנות הגלידה שבמרכז המסחרי. ולא חייבים לדפוק את המכה בלוטו בשביל תמונה שכזאת. לפעמים מספיק גם מקרר מקולקל.


No comments:

Post a Comment