יוסף ק. מיעט להשתמש במכוניתו ככל שיכל. לא פעם הלך למעלה משעה למחוז חפצו, וסגנון החיים הזה הטיב איתו. אך אין צדק בעולם, ומכוניות שאינן בשימוש לא גומלות טובה לבעליהן על המנוחה אלא דוקא נוטות להתקלקל יותר מהרגיל, ויוסף ק., שלא היה מכונאי, לא הבין את דקויות התחזוקה של מכוניתו ולכן הזדעף כשגילה אור אזהרה צהוב בלוח המחוונים. "לעזאזל!" הוא חשב "למה עכשיו?! למה דוקא לי?!". למחרת ויתר על ההסעה המאורגנת עם אורה הנהגת ונסע לעבודה במכוניתו רק כדי שיוכל לעצור במוסך ולבדוק את התקלה - שם התבשר שהתיקון יעלה כמה אלפי שקלים, ושהפרייבט לא יעבור ככה טסט עם עם אזהרה לממיר כי ככה זה עכשיו, לא כמו פעם, במכון נזהרים בזיהומאוויר, זה למה. יוסף ק. שוב הזדעף ונכנס למכוניתו והגיע לעבודה וצלח בתשישות עוד יום במשרד ומכיוון שבא מאוחר גם הרגיש מחוייב להמתין שעות ארוכות עד שסוף סוף קיבלה הישות הסיזיפית המוזרה הזאת שנקראת "יום עבודה" את הרשות להסתיים ואז קרה הדבר:
בדרכו חזרה הביתה, נורית האזהרה כבתה.
אנו, יודעי הכל, מבינים שהסולנואיד בממיר הקטלטי נתפס מחוסר שימוש. אנו גם מבינים שהנסיעה הארוכה לעבודה ביום חמסין מיוזע שחררה את הסולנואיד מנקודות הקורזיוה הזעירות שתפסו אותו במקומו ואפשרה לבוכנה לנוע הלוך וחזור בתושבת בתגובה לזרם החשמלי שמתרוצץ בעליצות בסליל הדקיק שעטף אותה. אך יוסף ק. לא ידע את כל זה. מנקודת מבטו, העובדה שהאוטו פתאום תיקן את עצמו היתה -בהעדר מילה אחרת - קסם. קסם - וגם הקלה גדולה. בדחף של רגע הוא הרים את עינייו לשמיים בכוונה רבה ולחש כלפי מעלה: תודה!
אוקי, בואו נעצור כאן רגע. אני יודע מה אתם חושבים. אני מנסה לתאר לכם איך יוסף ק. הפך תוך כמה חודשים מרואה חשבון אלמוני במפעלים האיזורים לטיפוס המחוייך הזה שפשוט הולך לו קלף בחיים, לברנש הממוזל שפשוט הכל מצליח לו - ואתם נבהלים כי אתם חושבים שאני מנסה להטיף לכם על דת ואלוהים. אז בואו נבהיר כאן כמה נקודות:
1. אני - הסופר - חושב שאם אלוהים קיים, הוא משקיע הרבה מאמץ כדי שנחשוב שהוא לא. ואל לנו להתנגד לרצון האלוהים.
2. יוסף ק. - המסופר - לא חושב ולא מתלבט בשאלת קיום האלוהים. לא נעים להודות, אבל פשוט לא אכפת לו.
3. אתם - הקוראים - מאמינים באבולוציה, נכון? אז מן הסתם אתם גם מבינים שהמנהגים הדתיים התפתחו בתהליך אבולוציוני. נראה שלפחות אחד מהם - אמירת התודה והכרת התודה שמגולמת ב"ברוך אתה" - הוא מם (meme) יעיל במיוחד.
ונחזור לסיפור של יוסף ק. ולהשפעה המאגית של הכרת התודה על מהלך חייו.
בדחף של רגע, יוסף ק. הביט כלפי מעלה ולחש מעומק ליבו: תודה! "זה יום המזל שלי" הוא חשב לעצמו. וחייך. המשקל הכבד שרבץ עליו כל היום התפוגג ותחושת ההתעלות הציפה אותו. היה זה דופמין, כמובן, הנקטאר המופלא של האנשים ברי המזל. יחד עם תחושת ההתעלות חלחלה ביוסף ק. ההרגשה שהוא עלה על פה משהו. הוא לא היה בטוח מה זה, אבל בהחלט זה היה משהו. וכשהחנה את מכוניתו, מאוחר מהרגיל, לא טרח לעלות לדירתו אלה מיד פצח בהליכה היומית למרכז המסחרי לארוחת הערב האלוהית - שניצל וחומוס וסלט טרי. וכבר הביס הראשון הביא דמעות לעיניו. "איזה מזל יש לי!" אמר לו פרץ הדופמין השני. ערב הקייץ, והאוויר כל כך מתוק, ואני בריא והרגליים שלי הולכות בלי מאמץ, והבית שלי בדיוק במרחק הנכון מהמוכר החייכן שמכין לי אוכל כל כך טעים, והכל פשוט מסתדר בדיוק כמו שצריך. כמה טוב לחיות!
הפעם יוסף ק. כבר הבין מה הוא עושה. הוא החל לציין את מזלו הטוב פעם אחר פעם באמירת תודה. וכמו שאומר ריצ'רד באך - מכיוון שהאמין בכך, כך גם היה. ולקורא החכם שאינו מאמין בעל טבעי נזכיר שלכל האנשים קורים כל מיני מקרים כל הזמן, אבל מכיוון שהאנשים "ברי המזל" מצפים למקרים הטובים בכל רגע, הם גם מוכנים לקראתם ומסוגלים לזהות אותם מהר יותר מאחרים. ויום אחד יוסף ק. "בר המזל" חזר מטיול בהולנד ופספס את הקונקשיין בפראג ומיד נסע לעיר ואכל במסעדה נהדרת והלך לקונצרט מצויין עם חבורת ההיפים שפגש במלון ובילה איתם לילה בלתי נשכח ועד היום הם בקשר, איזה מזל היה לו שהמטוס התעכב! אז לא צריך להאמין במיסטיקה כדי להשוות את הלילה הנהדר הזה לסיוט של האנשים חסרי המזל שפספסו בדיוק את אותה הטיסה והשתעממו עד מוות שש עשרה שעות בשדה התעופה של פראג, נשבעת לך, אין, איתם גמרתי, בחיים אני לא טסה איתם יותר!
עוד סיבות אפשריות למזל של יוסף ק.:
* אולי כי מצב הרוח הטוב ששרה עליו (כמעט) כל הזמן השרה שלווה על אנשים בסביבתו. אבל זה יכול להסביר רק את המקרים בהם המזל של יוסף ק. התבטא בפעולות של אנשים אחרים.
* אולי כי קל יותר לזהות את המזל כשאתה מתאמן על זה כל הזמן, כי בכל פעם שאתה מזהה אותו אתה מצביע עליו באצבע ואומר תודה. בדומה לאפקט הידוע - כשפתאום מופיעים מסביבך המון רכבים מהדגם אותו אתה רוצה לקנות.
* אולי כי כשבאמת האמין שהולך לו נהדר בחיים, התקלות הקטנות שקורות לכל אחד מדי פעם, הפנצ'רים למיניהם, נראו לו כמהמורות קלילות ולא עצרו אותו מלהמשיך בתוכניותיו. זה מדהים לגלות - כמו בסיפור הפיל הקשור ליתד באדמה - כמה קטנים יכולים להיות המכשולים שעוצרים אנשים.
* אולי כי המזל של יוסף ק. הביא לו שפע של ביטחון עצמי ואסרטיביות שתרמו להצלחתו. אבל זה טיעון מעגלי מהסוג המושמץ, אך אל לנו לשכוח שתחושת המזל היא סובייקטיבית.
* אולי כי כולנו טועים ובכל זאת יש משהו בקשקוש הניו-אייג'י. (ספויילר - אין).
* אולי כי זה סתם צירוף מקרים. אולי שרשרת ההצלחות של יוסף ק. היא כמו קבלת סדרה ארוכה שלי שישיות בקוביות - בהינתן מספיק אנשים ומספיק זמן זה פשוט יקרה מדי פעם. וכל הסיפור הזה רלוונטי רק ליוסף ק., ורק בדיעבד. ואיזה צירוף מקרים מדהים זה היה!
אז נראה לי שהקורא הסבלן יסלח לי אם אגזים רק קצת ואומר שהגלגול הנוכחי של יוסף ק. הוא ההיפך הגמור מההוא הדיכאוני של קפקא. ואני אגמול לו בכך שלא אלאה אותו בפרטים הקטנים והמשעממים של ההצלחה. וכל האהבות והשמחות וההשקעות והטיולים והבית ההוא עם החצר הקסומה וגג הרעפים האדום, כולם ראשיתם בשלמות שלווה, והם גם מתכנסים בנחת לאותה שלמות שלווה של חיים מאושרים. וביחד הם עוד סיפור משעמם על אושר שהחל במקרר מקולקל והמשיך בעושר ואושר עד עצם היום, והדרך היחידה לסיים אותו היא פשוט לומר
תודה
wonderful, toda :-)
ReplyDelete