tag:blogger.com,1999:blog-135280762011-09-25T04:38:28.088-04:00black Yossihttp://www.blogger.com/profile/18255272370845479884noreply@blogger.comBlogger121100tag:blogger.com,1999:blog-13528076.post-63486564652875811712011-07-24T17:59:00.015-04:002011-08-14T11:18:50.098-04:00<div dir="rtl" style="text-align: right;"> <br /> <br />האור האדום הבהב במשיבון כשיוסף ק. נכנס לביתו לאחר יום העבודה. הפעם לא היתה זו הודעה מאיש מכירות טלפוני המנסה את מזלו, זו גם לא היתה הודעה מגרושתו המתיזה לו בזלזול שמחר הילד אצלו כי יש לה סידורים, הפעם היתה זו הודעה שונה לגמרי. <br />"יוסססססייי..." לחש לו קול חושני "אנננננייי מחפשת אותתתתך" ואז צחוק פעמונים עליז, וניתוק. <br />כהסתיימו שידורי הטלויזיה, לפני שהלך לישון, השמיע יוסף את ההודעה עוד כמה פעמים אך לא הצליח לנחש את זהותה של אשת המסתורין. העובדה שקראה לו יוסי עלולה היתה להיות רמז - במקרים הנדירים בהם נכנסו עובדים לברר פרטים על משכורתם קראו לו יוסף במלעל או שכלל לא טרחו לנקוב בשמו ומיד פצחו בטרוניות הנוגעות לתלוש השכר שהנפיק. ולפני הרבה שנים כשהיה נגד בצבא כולם קראו לו קונפורטי. מכל האנשים שהכיר, היחידה שקראה לו 'יוסי' היתה דוקא אשתו לשעבר. אולי אחת מחברותיה זוממת איזה תעלול בשליחותה ואולי זה סתם טעות במספר. לבסוף התעייף והלך לישון. וכשקם בבקר הקשיב שוב להודעה. <br />"יוסססססייי... אנננננייי מחפשת אותתתתך" <br />וכך, עם חיוך נדיר על הפנים ירד לחכות להסעה המרוכזת. <br />אורה הנהגת הותיקה חייכה אליו בחזרה והסיעה אותו לעוד יום עבודה משמים. <br />--- <br />ההודעה השניה היתה לא פחות מוזרה: <br />"יוסססססייי יששש לי מששהו לסספר לךך ... " הקול היה כל כך נעים ורענן שהיא חייבת להיות יפייפיה. לא מהסוג הבלונדיני הצבוע כמו גרושתו בנעוריה, יותר מהסוג של שיער שחור הגולש על המצח ומאפיל את העין השמאלית. יוסף תהה אם הקול הזה גם מאופיין בעור משיי ושפתיים כפרי בשל, אבל אז הרגיש שהוא נסחף והחליט להפסיק עם זה. אשת המסתורין תישאר מיסתורית בעיני רוחו עד שיברר מי היא. <br />באותו ערב יוסף ק. לא הדליק את הטלויזיה. במקום זה הוא המהם לעצמו נעימות מילדותו וסידר מחדש את חדר השינה שלו. כשירד להסעה למחרת בבקר לקח עימו שתי שקיות גדושות בבגדים שעבר זמנם והניח אותם בקפדנות, קצת פתוחים, ליד פחי האשפה. לפעמים בבקרים היה רואה את עובדי הזבל ושמח למחשבה שבגדיו הישנים יזכו לנעורים חדשים אי שם בכפר עלום. <br />--- <br />ההודעה השלישית היתה שיר: <br />"אני מביטה מהחלון וזה עושה לי די עצוב <br />האביב חלף עבר לו <br />מי יודע אם ישוב <br />הליצן נהיה למלך, הנביא נהיה ליצן <br />ויוסי לא עונה לי <br />צריך לומר 'עד כאן!'" <br />אחרי השיר אשת המיסתורין צחקה פעמונים ואמרה <br />"אולי הללליילללה נדבררר" <br />יוסף נמס ממתיקות, דמעות ערפלו את עיניו. האפשרות שזוהי מתיחה אכזרית של גרושתו וחברותיה נעלמה כלא היתה. הוא היה בטוח שאף אחת מהן לא מסוגלת להיות כל כך טהורה וחושנית בו זמנית. יוסף הרגיש בכל מהותו שמשהו בחייו עומד להשתנות. אולי כבר הלילה, כמו שהבטיחה. הדמעות שטפו אותו בעצמה מחודשת כשחשב על כל השנים שבזבז. עוד לפני שייבשו הדמעות שלף את נעלי ההתעמלות הישנות, לבש בחיפזון בגדים קצרים, ויצא לריצה קצרה בשכונה. מהר, לפני שישנה את דעתו. אולי היא צופה בו מרחוק וחשוב שתדע שהוא קלט את המסר. כשחזר מתנשף ומגהק, הניח את הטלפון האלחוטי על כיסא ליד דלת המקלחת - למקרה שמשהו יתקשר. הערב, שלא כהרגלו, התגלח בקפדנות וגם ברר את בגדיו במקום הטרנינג הישן. עד אמצע הלילה הוא טרח וסידר וניקה את ביתו לקול מוזיקה קלאסית שמצא ברדיו. וכשהלך לישון סוף סוף, הוא הקפיד להשאיר אור דולק בחדר הכניסה, ושנתו היתה חטופה. אך הצלצול היחיד שהקפיץ אותו, לפנות בקר, היה השעון המעורר. <br />יוסף עלה להסע עייף מהורהר . הוא לא כעס. היא אמרה 'אולי' ומותר לה לעשות דברים בדרך שלה, הוא לא מהסוג המלחיץ. אורה הנהגת מלמלה אליו "בקר טוב" ביישני אך הוא לא שם לב. גם אורה לא נעלבה ולא כעסה, מסיבותיה שלה. <br />---- <br />כשחזר מעבודתו רץ במעלה המדרגות כשליבו מפרפר בהתרגשות. נראה היה לו שגם האור האדום מהבהב מהר ועליז מהרגיל. היתה זאת הודעה מגרושתו שיש לה משהו מחר בלילה ולכן לכן תום יבוא אליו ישר מבית הספר, יש לו מפתח. לרגע פניו נאטמו בכעס מחוסר הבושה של אשתו לשעבר, אבל רווח לו כשהמשיבון צפצף לסמן שיש הודעה נוספת. <br />"יוססססייי, ממה זה צריך לההיות?" לחשש הקול בחוסר סובלנות "אתתה מתפרפר לי?" כמה שניות של שתיקה, וניתוק כועס. <br />יוסף היה מבולבל. איך היא יודעת שאשתו השאירה לו הודעה לפניה? ולמה זה בכלל מכעיס אותה? הסיבה היחידה ששמר על קשר עם הכלבתא היא בנו, האם היא מצפה שינתק גם איתו את הקשר? שיקריב את בנו ויפתח דף חדש? <br />גם באותו לילה בכה יוסף ק., אך הפעם היו הדמעות מרות ומחניקות. הוא לא טרח על הופעתו או ביתו ופשוט שכב במיטתו בבגדיו ודמעותיו עד שנפלה עליו תרדמה עמוקה כקבר. לפני שנרדם חשב שכדאי מחר להישאר בבית ולחכות, אך כשהשעון צלצל בבקר התגבר עליו כוחו של ההרגל והוא קם, התלבש, וירד להסעה בצייתנות. <br />--- <br />עוד לפני ששלף את מפתחות ביתו הבחין בחריץ האור מתחת לדלת הנעולה. בלב הולם פתח את הדלת וראה את תום בנו שרוע על הספה עם המחשב הנייד, חובש אזניות. הוא ניגש לבנו והושיט לו יד הססנית. תום הרים את האצבע המורה באוויר לסמן לו שהמה-שלא-יהיה בו הוא צופה תיכף נגמר. יוסף פנה לכיוון חדר האמבטיה לשטוף את פניו, נבוך מהסומק הפתאומי שפשה בו כשהבחין שנורת המשיבון אינה מהבהבת היום. הסומק התחלף בחיוורון והוא חזר לסלון ומשך בעדינות את האזניות מראש בנו. <br />"מישהו אולי התקשר?" הוא ניסה לשוות לשאלתו נעימה אגבית. <br />"לא" אמר תום "רק טעות במספר. חיפשו פה איזה יוסי" <br />יוסף ליטף את בנו וחזר בקלילות למקלחת. הקסם לא פג, הוא רק בהמתנה. גם היום יצא לרוץ כשהוא משאיר בסלון ביתו נער מופתע. <br />למחרת שרק בעליזות כשהכין לבנו ארוחת הבקר מוקפדת על שולחן האוכל. הוא רשם "בקר טוב לתום" על פתק וצייר גם סמיילי עליז. את הפתק שם על בגדי בית הספר המקופלים וכיוון לתום את השעון המעורר לשעה שבע ורבע, שישן עוד קצת. את ברכת הבקר של אורה הנהגת הוא החזיר בחיוך קורן ונדמה היה לו שכל נוסעי הטרנזיט הישנה עולזים היום במקום ההתכנסות הזועפת הרגילה. היתה לו הרגשה טובה בנוגע ליום הזה. <br />--- <br />ואמנם כשחזר ריצד לו אור המשיבון, אך הפעם ההודעה היתה שונה לגמרי. <br />"אה ...סליחה" גמגם הקול שכבר לא היה מלחשש וחושני אלא סתם ילדותי. "אני השארתי כאן כמה הודעות ליוסי בעלי ..." הפסקת מבוכה קצרה "ומסתבר שהמספר שלו בעבודה זה שבע ארבע ולא שבע תשע ...." עוד גמגום לא ברור "... רציתי להתנצל על הבלבול. אז סליחה ושבת שלום" וניתוק. והפעם הניתוק היה סופי. <br />יוסף ק. הרגיש פתאום עייף. הוא פסע בכבדות לסלון ונשמט על הכורסא, נוטל בידו את שלט הטלוויזיה מבלי משים. אולי יותר מאוחר יעשה קצת ספורט או משהו. לא בוער, יש זמן. חיכה לו רק עוד סוף שבוע ארוך וריק. <br /> <br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/13528076-6348656465287581171?l=blackyossi.blogspot.com' alt='' /></div>black Yossihttp://www.blogger.com/profile/18255272370845479884noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-13528076.post-30348047845938170232010-01-18T13:50:00.004-05:002010-05-04T11:13:02.960-04:00<div style="text-align: right;"><span style="font-style: italic; color: rgb(51, 153, 153);">תגובה ל<a href="http://www.popup.co.il/?p=5533">בלוג של יובל דרור</a>, שהעיר בי את שדי הגועל נפש מהפלצנים של כסית. אולי פעם אוסיף הרחבה מנומקת בנוגע לכספי מיסים שמגיעים לתמיכה ב"תרבות". ואולי לא. </span><br /><br />גיליתי שיש לי דיעות קדומות. אני ארצ'י באנקר חסר תקנה.<br />עוד לפני שקראתי את הגועל נפש של <a href="http://www.nrg.co.il/online/47/ART2/039/852.html?hp=47&amp;loc=6&amp;tmp=561">מנחם בן</a>, לא סבלתי אותו. גם דוד אבידן מעורר בי בחילה, ואפילו האישיות של ביאליק מאוסה בעיני. העניין הוא שעל בן ואבידן אני לא יודע כלום, ועד שנפלתי במלכודת של <a href="http://www.popup.co.il/?p=5533">היושב ראש</a> נזהרתי לא לקרוא שום דבר שהם כתבו. גם על ביאליק אני יודע מעט מאוד – כמה שירים במסגרת הבגרויות, התחכמויות מסוג "גזזני ואגרשך" ואמר או לא אמר את "אינני סובל את הפרענקים אחינו/על דמיונם לבני דודינו". זה כאמור מעט מדי מכדי לחרוץ דין (ובנוגע לפרענקים אחינו, בדרך כלל אני נותן לאנשים להנות מהספק, או לפחות להנות מהספק שזו בדיחה לא מוצלחת).<br />לאחר התבוננות פנימית עמוקה הגעתי למסקנה בה פתחתי את התגובה. אני לא גאה בזה, ומודע לכך שמדובר בדיעה קדומה – אבל אני פשוט מתעב משוררים.<br />אני אנטיפואטרי<br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/13528076-3034804784593817023?l=blackyossi.blogspot.com' alt='' /></div>black Yossihttp://www.blogger.com/profile/18255272370845479884noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-13528076.post-15955529852803471852009-05-05T20:35:00.018-04:002009-05-11T20:21:05.859-04:00<div><br />Dedicated to a <a href="http://fighting-insomnia.blogspot.com/" target="_blank"> Snoozy Koala </a><br /></div><br /><br /><div dir="rtl" style="text-align: right;"> הייתי בן חמש עשרה, שיכור מהורמונים. קן חולון, חולצה כחולה, שרוך לבן, שלום, אחוות עמים והרבה ציצים צעירים ויפים. אמרו לנו שיש היום הפגנה ולהיות בקן בדיוק בחמש כי לא יחכו לאף אחד, אז באנו בזמן. הייתי בן חמש עשרה, ולא שאלתי מי בדיוק מממן את שלושת האוטובוסים שעמדו בטור ברחוב.<br />באוטובוס שלי נתן את הטון קומונר עם שיער ארוך, זקן פרוע וקול חזק - "דרוס כל דוס, השמד כל חרד" הוא צרח מהחלון באקסטזה לעוברים והשבים בפקק התל-אביבי. כשסוף סוף ירדנו סדרו אותנו בקבוצות לפני התהלוכה לכיכר. ואז התחלנו ללכת, זרם של חולצות כחולות. איזה יופי של דבר. לפנינו הסתננו שישה אנשים מוזרים שצעקו בקצב מונוטוני "הגולללן סורי, הגולללן סורי", קצת קשה היה להבין אותם בגלל המבטא הגרוני. אחר כך בכיכר אחד מהם יתחפש לחייל עם רובה פלסטיק ויעשה הצגה שהוא כאילו יורה באוויר ואישה אחרת נופלת, כנראה כמחאה על הוראות פתיחה באש, או משהו. הם גם יצעקו "צה"ל רוצאאח, צה"ל רוצאאח". אני לא כל כך אבין למה צה"ל ירצה אח, אז אני פשוט אתעלם מהם. כמו כולם.<br />החולצות הכחולות לידי צועדים וצועקים סיסמאות אחרות, תמימות יותר. בעיקר הם שרים "איזו ממשלה, שלא עושה שום דבר" על משקל "איזו מן שבת" של להקת הנחל. מדי פעם מגוונים, "מוות לחרדים", "הליכוד, הם קופים", ועוד דברים בסגנון. בחור אחד צעק "שתתיבש היד של נעמי שמר". אמרתי לו בתמימות מעושה שאני דווקא מאוד אוהב את השירים שלה, אז הוא הפסיק. לפעמים מצליח לי.<br />היגענו לכיכר, והתפזרנו. כל מיני אנשים נאמו ברקע בזמן שהיינו עסוקים בלפגוש חניכים וחניכות מקינים אחרים. אחרי הכל, בשביל זה באנו. בכל טיול ופעילות תנועה, שיחקנו באדיקות את המשחק "מי מכיר יותר?". מתלהבים לראות אחד את השני ופתאום פולטים "איוש, אני לא מאמין!" וקופצים על המכר הבא. במשחק הזה בת שווה יותר, בעיקר אם היא יפה, או קיבוצניקית, או בלונדינית, או כל השלוש. מתישהו דודו טופז צעק במקרופון על הצ'חצ'חים של הליכוד שבקושי היו שין גימלים בצבא וכולם הריעו ומחאו כפיים. באופן אישי אני מאמין לו שהוא לא כיוון למזרחיים באופן כללי, רק לסטריאוטייפ שלהם. כלומר, שלנו.<br />כשנגמרה ההפגנה חזרנו לאוטובוסים מזיעים ומשולהבים, מזגתי לי מים מחבית פחמס עם ברז בתחתית. "אל תשתה את זה" הזהירו אותי "איציק טבל את הראש שלו בחבית". הסתכלתי על הקומונר שחזר לצרוח "דרוס כל דוס" מחלון האוטובוס. השיער והזקן מטפטפים על החולצה שלו. החולצה היתה כחול לבן של שלום-עכשיו וציור של יונה, רטובה מזיעה ומי שתיה. איציק כבר היה צרוד, אבל לא הפסיק לרגע לצעוק מוות.<br />פתאום היקום האט, אנשים עוד זזו בכבדות והזיזו שפתיים, אבל הכל נשמע מרוחק. ירדת לאט במדרגות האוטובוס כשהכל צף סביבי, דורך על עננים. ידעתי שהכל בסרר, וככה צריך להיות. נשענתי על עץ צפצפה לרגע אחד של שלווה. ואז התכווצתי והתחלתי להקיא.<br /><br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/13528076-1595552985280347185?l=blackyossi.blogspot.com' alt='' /></div>black Yossihttp://www.blogger.com/profile/18255272370845479884noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-13528076.post-85905862415745231582008-07-16T19:46:00.005-04:002011-07-24T21:15:27.517-04:00<div dir="rtl" style="text-align: right;">כשהייתי צעיר וטיפש, טענתי בהתלהבות בעד לגאליזיציה של סמים. משהו כזה בערך:<br />"זכותו של כל אחד לעשות מה שהוא רוצה עם הגוף שלו, וכמו שאין חוק שאוסר עלי לדפוק את הראש בקיר אי אפשר למנוע ממני לעשן עשבים. שיאסרו על נהיגה תחת השפעת סמים, שיקבעו תקנות במקומות עבודה, אבל שלא יגידו לי מה לעשות בזמן הפנוי שלי..." וכולי.<br /><br />עברו כמה שנים, התחלתי ללמוד מתימטיקה ולהוציא תארים, ושמתי לב שכל החברים הסטלנים שלי נהפכו לאידיוטים עם חיוך. מיד החלפתי אידיאולוגיה:<br />"זכותו של כל אחד לעשות מה שהוא רוצה" הטפתי להם, "אבל אל תקחו יותר סמים, זה הורס לכם את המוח וזה לא הפיך!".<br />אבל לך תתווכח עם טמבלים מחייכים. בזמן שאני עשיתי משהו מועיל עם החיים שלי, כמו ללמוד בטירוף למבחנים וללכת לראיונות, הם נסעו לסופי שבוע של חמישה ימים בבריכת הקצינים להעביר צחוקים וקססות.<br /><br />עברו עוד שנים, נכנסתי לבועה של ההי-טק וגם התפוצצתי איתה. המנהלים הלבנים מחיל האוויר ברחו לפנסיה עם המיליונים שעשו על המוצרים שאני יזמתי, ואני עדיין תקוע מול המחשב שמוצץ ממני את החיים לאט אבל בטוח. אני שונא את המנהלים החדשים עם האם-בי-אי המטומטם שלהם, והם מפחדים ממני ורק ממתינים ליום שבו אפשר יהיה להסתדר בלעדי. החברים שלי מזדקנים, אבל עדיין מחייכים.<br /><br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/13528076-8590586241574523158?l=blackyossi.blogspot.com' alt='' /></div>black Yossihttp://www.blogger.com/profile/18255272370845479884noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-13528076.post-16894029526715994392007-03-10T07:12:00.004-05:002011-07-24T21:15:56.344-04:00<center><table border="0"><tbody><tr><td style="vertical-align: top;"><br /></td><td style="vertical-align: top;"><br /></td></tr><tr><td style="vertical-align: top;"><br /></td><td><div dir="rtl" nowrap="" align="right">אתה מוצא את עצמך באויר מול בניין גבוה ומנסה להבין איך הגעת<br />למצב הזה. הגוף שלך מוצף באדרנלין, ורכבת החלונות מתחילה לנוע<br />באיטיות כלפי מעלה. אתה כמעט יכול להושיט יד ולגעת. אתה מנסה<br />להעריך את מהירות הנפילה שלך, משהו בקשר לעשרה מטרים לשניה<br />בריבוע, אבל זה לא ממש מתחבר לך. איכשהו אתה יודע שאתה מול<br />קומה עשירית, ומחכה לך מסע קצר של שלושים מטרים, אבל לא מובן<br />לך איך מעלים שניה בריבוע, אז אתה מחליט שיש לך בערך עוד שתי<br />שניות ושעדיף שתנסה להבין איך הגעת למצב הזה.<br /><br /><br />אתה יודע שכל החיים אמורים לחלוף לך מול העיניים או משהו כזה,<br />אבל כל מה שעולה לך בראש זאת נעמה והעוול הנורא שעשית לה. היא<br />הייתה חיילת צעירה מקיבוץ בדרום ואתה ידעת בדיוק על איזה<br />כפתורים ללחוץ כדי לגרום לה לעזוב את החבר שלה ולהיכנס אתך<br />למיטה. אחרי שבועיים השתעממת ועברת הלאה. יש לך שבריר שניה<br />להיזכר בגאווה איזה תרנגול זיין אתה, ואז לקלוט בזעזוע שבכלל<br />לא קראו לה נעמה, ושגם שאר הפרטים מוטלים בספק. קומה תשיעית<br />חולפת באדישות.<br /><br /><br />ואולי אתה בכלל נשוי, ולאשתך קוראים נעמה. אתה מנסה להרגיש אם<br />יש לך גם כרס, זה קצת קשה בנפילה חופשית וגם לא ממש קריטריון.<br />אתה לא משחזר חתונה או משהו כזה אבל צפה לך בראש תמונה בה אתה<br />יושב על הכורסא מול הטלויזיה בבית משלך, ומישהו דופק חזק<br />בדלת, ונעמה מציצה מאחוריך במסדרון כשאתה פותח. אבל לא קוראים<br />לה נעמה, קוראים לה גלית או דלית או משהו כזה, נפגשתם בצבא<br />כשהייתם ילדים, והיא צורחת בהיסטריה. אולי זה כל הסיפור, שאתה<br />נשוי ואשתך משוגעת. אבל איכשהו זה לא מתחבר. קומה שמינית<br />צריך לחשוב מהר.<br /><br /><br />יש לך טעם של אספלט בפה, וגם תובנה חשובה. לתודעה שלך יש נפח,<br />לא רק נקודה. הרגע הנוכחי, כל רגע נוכחי, נמתח קצת קדימה<br />ואחורה בזמן. ואתה כבר שוכב מרוסק למטה, ואתה עדיין עוצם את<br />העיניים ונותן לתהום למשוך אותך, ואתה עומד מול הדלת ומושיט<br />את היד לידית בהילוך איטי כשכל השדים צורחים לך בראש תחזור<br />תחזור, ואתה לא מבין למה. קומה שביעית. אתה נופל, תמיד נפלת<br />ותמיד תיפול, ואתה רוצה להבין למה. משהו בסיסי השתבש לך, משהו<br />שקשור לצבא. צריך מהר להיזכר. טעם של אספלט ודם. קומה שישית.<br /><br /><br />אז אתה מתרכז ורואה חיילת צעירה ויפה עם שיער אסוף, רואים<br />שהיא ילדה טובה. אולי קוראים לה נעמה? אתה לא בטוח. היא<br />מסמיקה כשאתה מסתכל בה ומשפילה מבט. קומה חמישית. לידה חייל<br />נבוך שמנסה להתחבא מאחורי סגן אלוף שמן ומזיע, ואת שלושתם<br />מסתירה דלת הבית שלך, שעדיין סגורה. מוזר שאתה יודע מה יש<br />מאחורי דלתות סגורות. קומה רביעית. עשרה מטרים לשניה בריבוע.<br /><br /><br />אתה נופל במהירות בזמן שאתה יושב על הכורסא מול הטלוויזיה<br />במסדרון אתה רואה אותך מושיט יד לדלת ואת זוגתך אורית באה<br />מתגנבת בשקט בפחד מאחוריך. איך היא יודעת שצריך לפחד? קומה<br />שלישית. אתה שומע את אורית צורחת בהיסטריה, אבל אין לך מספיק<br />כוח לעצור את היד שלך שפותחת את הדלת בהילוך איטי איטי. אורית<br />נראית לך זרה פתאום. קומה שניה. השדים שמשתוללים לך בראש<br />צועקים לך לחזור לכורסא, אין אף אחד בבית, לא לפתוח את הדלת.<br />קומה ראשונה.<br /><br /><br />ופתאום שקט. הסגן אלוף שהוא גם רופא במילואים שואל אותך בלי הקדמה,<br />"אתם ההורים של נעמה גולן?"<br /><br /><br /></div></td></tr></tbody></table></center><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/13528076-1689402952671599439?l=blackyossi.blogspot.com' alt='' /></div>black Yossihttp://www.blogger.com/profile/18255272370845479884noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-13528076.post-1168007287948681342007-01-05T09:27:00.000-05:002007-02-25T21:19:21.343-05:00<a href="http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/808160.html"><span class="t18B">איך גורו בינלאומית לניהול זמן הרסה לי את החיים</span></a><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/13528076-116800728794868134?l=blackyossi.blogspot.com' alt='' /></div>black Yossihttp://www.blogger.com/profile/18255272370845479884noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-13528076.post-1144937807368673582006-04-13T10:10:00.003-04:002011-07-24T21:16:20.297-04:00<div style="text-align: right;"> <p class="MsoNormal" dir="rtl" style="text-align: right; direction: rtl; unicode-bidi: embed;"><span dir="rtl">(סיפור שלא זכה בכלום בתחרות הסיפורים של עיתון הארץ. נו שויין, ננסה לפרסם בבמה-חדשה) </span><span dir="ltr" style=""><o:p></o:p></span></p> <p dir="rtl" style="margin-bottom: 12pt; text-align: right; direction: rtl; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE">ארבע בבוקר של יום חמישי, הילדה נרדמה בדרך לירושלים. אבא שלה השכיב</span><span style="" lang="HE"> </span><span lang="HE">אותה בעדינות</span><span dir="ltr" style="" lang="HE"> </span><span lang="HE">על</span><span style="" lang="HE"> </span><span lang="HE">רצפת הקבינה ברווח שבין שני הכסאות וכיסה אותה במעיל. למעיל היה ריח טוב של</span><span dir="ltr" style="" lang="HE"> </span><span lang="HE">לחם, לרצפת הקבינה היה ריח חריף של שמן מנוע.</span><span style="" lang="HE"> </span><span lang="HE">נהג המשאית, שהיה חבר של האבא</span><span dir="ltr" lang="HE"> </span><span lang="HE">, הציע</span><span style="" lang="HE"> </span><span lang="HE">להוריד אותם בבית של הסבתא, למרות שזה מאריך לו את הדרך. "אז מה, שנעשה את</span><span dir="ltr" style="" lang="HE"> </span><span lang="HE">הסיבוב?" הוא שאל בקול</span><span style="" lang="HE"> </span><span lang="HE">רועם, האבא צחק בהקלה והילדה התעוררה. המשאית</span><span dir="ltr" style="" lang="HE"> </span><span lang="HE">עצרה ליד הבית של הסבתא, האבא מיהר פנימה עם הילדה ועם התיק, ויצא אחרי</span><span dir="ltr" style="" lang="HE"> </span><span lang="HE">רגע בידיים ריקות. עם קצת מזל הוא יתפוס את האוטובוס הראשון חזרה למרכז</span><span style="" lang="HE"> </span><span lang="HE">ויגיע לעבודה בזמן, או שאולי חבל על הכסף והוא ינסה לתפוס טרמפים.</span><span dir="ltr"><br /><br /></span><span lang="HE">כשחזרתי</span><span dir="ltr"></span><span dir="ltr" style="" lang="HE"><span dir="ltr"></span> </span><span lang="HE">הביתה מהעבודה, אשתי היתה שרועה על הספה בפוזה הקלאסית של מיגרנה: חדר</span><span style="" lang="HE"> </span><span lang="HE">חשוך, תריסים מוגפים, הילדים</span><span style="" lang="HE"> </span><span lang="HE">סגורים בחדרים</span><span style="" lang="HE"> </span><span lang="HE">והעוזרת מתחבאת במטבח. זה בגלל הריב המטופש שהיה לנו אתמול בלילה. קבענו</span><span style="" lang="HE"> </span><span lang="HE">לסוף</span><span dir="ltr"></span><span dir="ltr" style="" lang="HE"><span dir="ltr"></span> </span><span lang="HE">שבוע עם אירוח כפרי במושב שורש, והבטחתי לבת</span><span style="" lang="HE"> </span><span lang="HE">שהיא תיסע איתי ברכב. אישתי</span><span style="" lang="HE"> </span><span lang="HE">כעסה כי היא לא חושבת שהאוטו שלי מספיק בטוח.</span><span style="" lang="HE"> </span><span lang="HE">בוולוו שלה החלק המרכזי בספסל</span><span dir="ltr"></span><span dir="ltr" lang="HE"><span dir="ltr"></span> </span><span lang="HE">האחורי נפתח לכיסא בטיחות מובנה, באוטו שלי זה סתם כיסא. ובכלל, כמו שהיא מכירה אותי</span><span style="" lang="HE"> </span><span lang="HE">אני אדבר</span><span dir="ltr"></span><span dir="ltr" style="" lang="HE"><span dir="ltr"></span> </span><span lang="HE">כל</span><span style="" lang="HE"> </span><span lang="HE">הדרך בסלולארי וזה ממש מסוכן, גם עם דיבורית זה מסוכן. חוץ מזה אני</span><span dir="ltr"></span><span dir="ltr" style="" lang="HE"><span dir="ltr"></span> </span><span lang="HE">תמיד שובר לה את המילה כאימא, והיא רצתה</span><span style="" lang="HE"> </span><span lang="HE">בעצמה קצת זמן איכות עם שני</span><span dir="ltr"></span><span dir="ltr" style="" lang="HE"><span dir="ltr"></span> </span><span lang="HE">הילדים. החלפתי לבגדים קצרים וחזרתי לסלון להגיד לאשתי שאם כל כך כואב לה הראש אז כבר עדיף שכבר ניסע כולנו ברכב אחד, ושאני אנהג, וכדאי שנצא תוך שעה אחרת נאחר לארוחת הערב. היא הנהנה בעיניים עצומות. </span></p> <p dir="rtl" style="margin-bottom: 12pt; text-align: right; direction: rtl; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE">לסבתא היתה דירת חדר. זה כל מה שהיא היתה, פשוט חדר. לא סלון לא מטבח ולא שירותים, רק חדר מרובע וגדול. בקיר אחד היתה דלת לחדר המדרגות, ובקיר שמולו היו תריסי אזבסט על ציר. הדירה לא חוברה למים וביוב בזמן הבניה, אבל כשהילדה היתה שם היה כיור נירוסטה מאולתר במרפסת, כלומר ליד התריסים. המים הנקיים הגיעו בצינור פלסטיק שחור שנימתח לאורך הקיר, והמים המלוכלכים זרמו לתוך דלי שעמד תחת הכיור. כשהדלי התמלא היה צריך לקחת אותו החוצה, לשירותים של הקומה, ולרוקן אותו. אם השירותים היו תפוסים, היו משאירים את הדלי במסדרון וחוזרים אחר כך, כי לא נעים לפגוש ככה את השכנים. <o:p></o:p></span></p> <p dir="rtl" style="margin-bottom: 12pt; text-align: right; direction: rtl; unicode-bidi: embed;"><span lang="HE"> בבוקר יום שישי אמרתי לאישתי שיש לי פגישה בירושלים. היא אמרה לי שהבן שכח את האופטיק גוגלס, ושהיא לא מוכנה שהוא ילך לבריכה בלי לראות שום דבר כי הוא עוד ידרוך על משהו. לקח לי כמה שניות להבין שהיא מתכוונת למשקפי השחיה שלו, השד יודע איפה היא מצאה משקפי שחיה אופטיות. התקשרתי לתחנת מוניות שיביאו את זה תוך שעה וגם התקשרתי לעוזרת שתחכה בחוץ למונית. אמרתי לעוזרת שתשים את האופטיק גוגלס בתיק עם כמה מגבות. ואז נישקתי את אשתי בלחי ואמרתי לה שאני חייב לזוז, אבל היא עדיין נראתה כועסת. <o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin-bottom: 12pt; text-align: right; direction: rtl; unicode-bidi: embed;"><span dir="ltr">"</span><span lang="AR-SA">חופש סבתא" אמרה הילדה לעצמה</span><span style="" lang="HE">. </span><span lang="AR-SA">עולם ירושלמי קסום, עם ריחות וטעמים של </span><span style="" lang="HE">ארץ אחרת</span><span lang="AR-SA">. אפשר ללכת לגן </span><span style="" lang="HE">סאקר</span><span lang="AR-SA">, תמיד</span><span dir="ltr" lang="AR-SA"> </span><span lang="AR-SA">יש שם ילדים</span><span style="" lang="HE"> שמשחקים </span><span lang="AR-SA">משחקים ירושלמים </span><span style="" lang="HE">ש</span><span lang="AR-SA">אין </span><span style="" lang="HE">להם </span><span lang="AR-SA">התחלה ואין להם סוף. אפשר ללכת עם</span><span dir="ltr" lang="AR-SA"> </span><span lang="AR-SA">סבתא לשוק, ואחר כך לעזור לה להכין מאכלים כמו קובבה וסמבוסק. אפשר לבקש</span><span dir="ltr" lang="AR-SA"> </span><span lang="AR-SA">מסבתא </span><span style="" lang="HE">כסף </span><span lang="AR-SA">ולקנות פיתה אש תנור.</span><span style="" lang="AR-SA"> </span><span lang="AR-SA">אפשר </span><span style="" lang="HE">גם </span><span lang="AR-SA">סתם ללכת ברחוב ולראות</span><span dir="ltr" lang="AR-SA"> </span><span lang="AR-SA">בתים מאבן ירושלמית, שבטח יש להם תקרות גבוהות כמו ל</span><span style="" lang="HE">בית של </span><span lang="AR-SA">סבתא. </span><span style="" lang="HE">כל החודש יהיה לה </span><span lang="AR-SA">את</span><span dir="ltr" lang="AR-SA"> </span><span lang="AR-SA">החדר של סבתא כולו לעצמה, כלומר יחד עם סבתא, ואצל סבתא תמיד המצעים לבנים</span><span dir="ltr" lang="AR-SA"> </span><span lang="AR-SA">ומגוהצים. "מענין איך הסדינים נשארים כל כך לבנים" </span><span style="" lang="HE">חשבה </span><span lang="AR-SA">הילדה, ואז היא</span><span dir="ltr" lang="AR-SA"> </span><span style="" lang="HE">ה</span><span lang="AR-SA">ציצה סביב לוודא שאף אחד לא ר</span><span style="" lang="HE">ו</span><span lang="AR-SA">אה </span><span style="" lang="HE">אותה מדברת לעצמה</span><span lang="AR-SA">, ו</span><span style="" lang="HE">ביטאה</span><span lang="AR-SA"> בלחש את</span><span dir="ltr" lang="AR-SA"> </span><span lang="AR-SA">המילים "צחים כשלג", ו</span><span style="" lang="HE">חייכה פתאום.</span><span dir="ltr"><br /><br /></span><span lang="AR-SA">בירושלים נפגשתי עם סוכן </span><span style="" lang="HE">ה</span><span lang="AR-SA">נדל"ן שסיפרו לי עליו. הוא כבר היה</span><span dir="ltr" lang="AR-SA"> </span><span style="" lang="HE">ממש</span><span lang="AR-SA"> זקן, ואמר</span><span style="" lang="HE">ו עליו שהוא מ</span><span lang="AR-SA">כיר כל </span><span style="" lang="HE">אבן</span><span lang="AR-SA"> בעיר</span><span style="" lang="HE">.</span><span lang="AR-SA"> אספתי אותו באוטו של אישתי ונסענו</span><span dir="ltr" lang="AR-SA"> </span><span lang="AR-SA">יחד לחפש את הבית של </span><span style="" lang="HE">ה</span><span lang="AR-SA">סבתא בנחלאות . כשאני חושב על זה בדיעבד, לא ממש</span><span dir="ltr" lang="AR-SA"> </span><span lang="AR-SA">ברור לי מה הייתי עושה אם היינו מוצאים </span><span style="" lang="HE">את הבית</span><span lang="AR-SA">. אולי הייתי קונה אותו, ואז</span><span dir="ltr" lang="AR-SA"> </span><span lang="AR-SA">מה?</span><span style="" lang="AR-SA"> </span><span lang="AR-SA">בכל זאת היה לי נחמד להעביר את היום עם האיש הזקן שלא הפסיק לספר על</span><span dir="ltr" lang="AR-SA"> </span><span lang="AR-SA">הבתים, הרחובות</span><span style="" lang="HE">, ועל הבית שאני מתאר ושהוא כמעט בטוח שזה אחד הבתים שבגין הרס בפרויקט שיקום שכונות</span><span lang="AR-SA">, תראה איזה יופי עשו פה עכשיו. </span><span style="" lang="HE">בצהריים הלכנו לאכול חומוס ירושלמי</span><span lang="AR-SA">. אחר כך חזרתי</span><span dir="ltr" lang="AR-SA"> </span><span lang="AR-SA">לאירוח הכפרי בשורש, שם חיכתה לי הודעה שאשתי והילדים חזרו עם המונית</span><span dir="ltr" lang="AR-SA"> </span><span lang="AR-SA">הביתה כי היה לה מיגרנה, </span><span style="" lang="HE">ולבת כאבה הבטן, </span><span lang="AR-SA">ושאני צריך לבדוק טוב טוב בחדרים שלא שכחנו</span><span dir="ltr" lang="AR-SA"> </span><span lang="AR-SA">כלום</span><span style="" lang="HE">.</span><span dir="ltr"><br /><br /></span><span lang="AR-SA">הילדה </span><span style="" lang="HE">אהבה</span><span lang="AR-SA"> לבטא לעצמה צירופי מילים</span><span style="" lang="HE">, "מילים שקופות" היא קראה להם. לפעמים, כשחזרה עליהם הרבה פעמים המילים איבדו משמעות ונראו לא ממשיות, ולפעמים לא היה למילים משמעות מלכתחילה. </span><span lang="AR-SA">"כחץ מקשת</span><span style="" lang="HE">" </span><span lang="AR-SA">היא חשבה </span><span style="" lang="HE">הבוקר </span><span lang="AR-SA">כשהאבא שלה חזר למשאית</span><span style="" lang="HE">, </span><span lang="AR-SA">"עונג</span><span dir="ltr" lang="AR-SA"> </span><span lang="AR-SA">שבת" היא אמרה כשהסבתא הושיבה אותה לארוחת בוקר</span><span style="" lang="HE"> מוקדמת, "ליל הבלהות" היא קראה ללילה הנורא ההוא כש</span><span style="" lang="HE">לאחותה </span><span style="" lang="HE">היה חום ופרכוסים ולא היה איך לקחת אותה לבית החולים. לפעמים צירופי המילים היו מתעתעים בה, במקום "מוצא חן בעיני" היא אמרה לעצמה "מצב רוח בעיני" וכבר לא היתה בטוחה איזה מהם הוא הנכון.<o:p></o:p></span></p> <p class="MsoNormal" dir="rtl" style="margin-bottom: 12pt; text-align: right; direction: rtl; unicode-bidi: embed;"><span lang="AR-SA">הילדה ש</span><span style="" lang="HE">טפה לבד את</span><span lang="HE"> </span><span style="" lang="HE">ה</span><span lang="AR-SA">כלים </span><span style="" lang="HE">מארוחת הבוקר המוקדמת</span><span lang="AR-SA">. כשאני עושה כלים אני משחק משחק </span><span style="" lang="HE">של גדולים </span><span lang="AR-SA">בלי התחלה וסוף שקוראים לו בואו-נגמור-עם-זה-הכי-מהר-והכי</span><span dir="ltr">-</span><span lang="AR-SA">יעיל-שרק-אפשר</span><span dir="ltr">, </span><span lang="AR-SA">אבל הילדה פשוט שמחה להיות חלק מהקסם </span><span style="" lang="HE">הירושלמי של סבתא</span><span lang="AR-SA">. פעמיים בדקה היא סוגרת את</span><span dir="ltr" lang="AR-SA"> </span><span lang="AR-SA">המים, יורדת בחשיבות מהשרפרף ו</span><span style="" lang="HE">בודקת את הדלי שמתחת לכיור, לוודא שהוא עוד לא מלא. היא רכנה מעל הכיור ללגום מים קרים ישר מהברז, וחפשה את המילים השקופות המתאימות. באותו בוקר, ארבע עשרה שנים לפני שתהיה לאישתי, אמרה הילדה את מה שהרגישה, "גלים של אושר". </span><span lang="AR-SA"><o:p></o:p></span></p> </div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/13528076-114493780736867358?l=blackyossi.blogspot.com' alt='' /></div>black Yossihttp://www.blogger.com/profile/18255272370845479884noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-13528076.post-1138648541057703422006-01-30T14:04:00.002-05:002009-05-07T09:47:48.925-04:00<div dir="rtl" style="text-align: right;"><br /><br />.המורה יפה היתה מכוערת. ממש מכוערת. אבל היא חיה בפנטזיה<br />"הייתי מורה של עולים חדשים במרכז קליטה בדרום", היא הפליגה בדמיונות בקול חרישי, "וזה מדהים איך שהם חיו לפני שהגיעו לפה. הם היו שוטפים כלי אוכל מהארוחה באסלות של השירותים. "איכס" - צעקה הכיתה.<br />"זה בסדר", היא המשיכה באותו קול חרישי והביטה בנו בגועל , " הם לא ידעו להשתמש בהם"<br /><br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/13528076-113864854105770342?l=blackyossi.blogspot.com' alt='' /></div>black Yossihttp://www.blogger.com/profile/18255272370845479884noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-13528076.post-1128773572188003962005-10-08T08:07:00.001-04:002009-05-07T09:48:09.948-04:00<div dir="rtl" style="text-align: right;"><br />נוסעים במרצדס החדשה שלי ושומעים מוסיקה קלאסית. הבת שלי רתומה בכיסא שבספסל האחורי ומבקשת "אבא, תגביר ווליום". אני מגביר ומסתכל סביב, בדיוק אנחנו עומדים ברמזור במרכז העיר, באחד האיזורים הפחות טובים. איש שחור ושמן יושב על המדרכה בצומת ומסתכל בנו בריכוז. אישה ברזילאית לבושה גופיה מושכת ילד צורח במעבר חציה. "אבא, שומעים אותנו?" הילדה שלי צועקת מאחורה בחיוך מלאכי של אושר, "כן!" אני צועק חזרה ושמח שהחלונות סגורים.<br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/13528076-112877357218800396?l=blackyossi.blogspot.com' alt='' /></div>black Yossihttp://www.blogger.com/profile/18255272370845479884noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-13528076.post-1126918115807238812005-09-16T20:06:00.004-04:002011-07-31T12:31:54.297-04:00<div dir="rtl" style="text-align: right;">פתאום הבנתי משהו. מכירים את זה? שמשהו שלא חשבתם עליו הרבה זמן מתבהר פתאום, מין הארה כזאת. אז ככה:<br />עשיתי קניות בסופר, ואיפשהו בין הלחם לגבינות נזכרתי באוהד. אוהד סיפר לי לפני חצי שנה על מישהי, בת לממשפחת סוחרים עיראקית, שהוא פגש פעם.<br />"אצלם זה אחרת" הוא אמר "הם רואים במשא ומתן ערך, וככה הם מחנכים את הילדים. כשהיא היתה קטנה הם היו שולחים אותה למכולת עם רשימת מצרכים ובלי כסף. ככה הם דאגו שהיא תלמד להתמקח".<br />מיד קפץ לי השד העדתי. "מה זה אצלם זה אחרת??!!" צרחתי עליו, קצף לבן מהפה "ככה לא מתנהגים לילדה קטנה! תאר לעצמיך שאתה היית מוצא את עצמך ככה בלי מספיק כסף! סוחרים עיראקים לא משפילים את הילדים שלהם לבקש נדבות! חרא של הורים קמצנים לא מחליקים ב'אצלם זה אחרת'!"<br />ופה בסופר בסופר הכל התבהר לי פתאום. אוהד צדק. משא ומתן זה משהו שלומדים, ולא בקורסים למנהל עסקים. ההורים שלה באמת דאגו שכשיגיע היום ומישהו ינסה לדרוך עליה בקול בס סמכותי, זה לא יצליח לו. הלוואי שאותי היו מחנכים ככה.<br />"צריך להתקשר לאוהד, להתנצל שצעקתי עליו" אמרתי לעצמי בקופה.<br />"מעניין איך זה פתאום, מתוך הכחול, דוקא זה עלה לי בראש" חשבתי כשהעברתי את המצרכים, רגע לפני שגיליתי ששכחתי את הארנק בבית.<br /><br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/13528076-112691811580723881?l=blackyossi.blogspot.com' alt='' /></div>black Yossihttp://www.blogger.com/profile/18255272370845479884noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-13528076.post-1123464334760667622005-08-07T20:24:00.001-04:002009-05-07T09:49:26.272-04:00<div dir="rtl" style="text-align: right;">מה זה אומר, בעצם, להיות ילד שחור? בשנות השבעים זה אמר להיות סוג ב' . מצפים ממך, במקרה הטוב , להיות חוטב עצים ושואב מים או סתם עבריין (בשביל זה הקימו בתי ספר מקצועיים ובתי כלא. דומים ארכיטקטונית ומאוכלסים בעיקר בילדים שחורים). במקרה הרע פשוט מתעלמים ממך. אתה לא קיים. לא בספרי הלימוד שמספרים לך איך הסבים שלך למדו בחדר בעיירה מזרח אירופאית, ולא בספרי ילדים נוטפי תיאורים דביקים על ילדים יפים עם תלתלי זהב, ואפילו לא בטלוויזיה שמקסימום מראה איזה שוטר כושי לפני פרישה שהרעים יוכלו לירות בו כבר בתחילת הסרט.<br />אני יודע. אני הייתי שם. אני לא הייתי קיים. שלוש שנים ישבתי בשקט בביתספר עם אצבע מורמת בלי שאף מורה תתיחס. אחר כך הפסקתי להכין שיעורים וללבוש תלבושת אחידה. אחר כך התחלתי לשאול שאלות מעצבנות, ואחר כך התדרדרתי לרחובות. נוער שוליים. אחר כך גם נפלו השמיים, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר <br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/13528076-112346433476066762?l=blackyossi.blogspot.com' alt='' /></div>black Yossihttp://www.blogger.com/profile/18255272370845479884noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-13528076.post-1123260941646697282005-08-05T12:53:00.001-04:002009-05-07T09:49:48.035-04:00<div dir="rtl" style="text-align: right;"><br />איש בחליפה אפורה עם תואר ריק במנהל עסקים, או מנהל שהכישרון העיקרי מתמצה בלהתלבש נכון ולחזור על ססמאות, מטיף לנו באנגלית צחה שצריך "לזהות את ההזדמנות העסקית"<br /><br />“קחו למשל את הדוגמא הבאה" הוא אומר "מנהל בחברת ביטוח מובילה נפגש עם לקוח חולה איידס. מסתבר לו שאף חברת ביטוח לא מוכנה לבטח אותו. מיד מזהה המנהל את ההזדמנות העסקית ופותח פוליסה מיוחדת לחולי איידס. תוך שנתיים החברה מוכרת עשרת אלפים פוליסות בפרמיה של פי עשר מהמחיר הרגיל".<br />מה שהאיש לא מספר זה מה עשתה החברה אחרי עשר שנים כשהיתה צריכה לפצות את החולים שמתו. המנהל, שכבר היה מנהל כללי, שוב פעם זיהה את ההזדמנות העסקית וברח עם הכסף רגע לפני שהעסק התרסק (בשפה של מנכלים קוראים לזה מצנח זהב). עשרה עורכי דין של החברה דאגו שהכל יהיה חוקי והיורשים לא יוכלו לעשות כלום.<br /><br />מה שמזכיר לי סיפורים על אנשים מהשכונה. איך מושיק וצארלי זיהו את ההזדמנות העסקית שאברם שכח לנעול את החנות ורוקנו לו אותה (כולם ידעו, אבל פחדו לדבר). ואיך מישהו זיהה את ההזדמנות העסקית לזיון בלתי נשכח עם אורלי מועלם כשהיא חיכתה לאוטובוס למעונות (הילדים מצאו אותה בבוקר ערומה בשיחים). ועוד כל מיני טינופות סוציומאטיות שאף פעם לא ידעו שבעצם הם אנשי עסקים.<br /><br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/13528076-112326094164669728?l=blackyossi.blogspot.com' alt='' /></div>black Yossihttp://www.blogger.com/profile/18255272370845479884noreply@blogger.com0